אהבה היא אהבה

היא עמדה שם מחוץ לסופר.

מחלקת נרות של שבת.

מחייכת חיוך מבויש וגאה גם יחד.

ספק אם מישהו מהאנשים שיצאו במהרה עם הקניות של שבת, התעכב לשאול את עצמו,

מה נדרש לה לנערה הזו כדי לעמוד ולחלק את הנרות האלה.

גם אני מיהרתי, אבל חייכתי את החיוך הכי גדול שלי (כשהוא בא מהלב, הוא תמיד גדול).

והקשבתי לה, לתנועות הגוף המבוישות שלה.

לחצי חיוך שלה.

גם בשניה וחצי אפשר להקשיב הרבה.

היא עמדה שם ללא קול אבל אמרה המון.

---

ואז נזכרתי באמיר פישר גוטמן שהלך ככה והשאיר הרבה אנשים פעורי פה.

כל הפוסטים שהסתובבו ברשת הספידו אותו כמי שהיה "איש של אהבה".

ולא יודעת מה תפס אותי כל כך (ועוד מיליוני אנשים) בסיפור שלו.

אולי זה שאנחנו אוהבים סופים טובים, וזה כאילו הגענו ל"חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה" ואז גילינו עוד דף, עם סוף אחר לגמרי.

ואולי זה שהוא השאיר ילד יפה עם עיניים של מלאך, שלא ממש יכיר אותו.

ואולי הזוגיות הלא רגילה, המיוחדת והבלתי אפשרית שהפכה הכל לאפשרי.

אולי כל הדברים האלה ביחד, אבל פתאום הבנתי שהיה שם עוד משהו.

בחיים לפעמים יש לנו תפקידים גדולים יותר משתכננו לעצמנו.

סיפור המחלה שלו, הראה לכולם, כמה אהבה היא חשובה לא משנה באיזו אריזה היא מגיעה.

שלא משנה עם מי אתה הולך לישון מחובק בלילה, יש לך את הזכות המלאה להקים משפחה.

שאהבה היא אהבה.

והיא המנוע להכל.

ששפע מגיע למי שבוחר לראות שהכל אפשרי.

וכן המוות שלו היה מיותר. בלתי נתפס. אירוני בצורה הזויה.

ועדיין היה לו תפקיד בחיים האלה.

והוא עשה את המיטב כדי למלא את ההוראות של הבמאי.

ואם הבמאי הזה הוא אלוהים, אז יאאללה כמה שהוא יצירתי.

---

ומתוך ים המחשבות שהציפו אותי, התבוננתי לאחור. לנערה שהתרחקתי ממנה.

זו שעומדת בשקט בשקט ומחלקת נרות של שבת.

וצעקתה נשמעה לתוך הלב שלי.

הכל אפשרי.

אהבה היא אהבה.

ואני, כבר שנים שאני לא אומרת את המילה "שונאת" אלא תמיד "אוהבת פחות".

אני מבינה כמה זכות זו לבחור באהבה.

אני אדם מלא באהבה.

אז רגע לפני שבת גם אני מודה לבמאי שם למעלה שנתן לי תפקיד של אהבה.

תודה.

אוהבת.

שבת שלום :-)