אמא, אני רוצה חולצת בטן!

ו"אמא אני רוצה חולצת בטן!" מה?? גיל ההתבגרות בגיל 5 וחצי ואף אחד לא עדכן אותי?? מאיפה היא הביאה את זה עכשיו? ולתוך הבקשה המצחיקה, ההזויה, החמודה הזו מצאתי את עצמי מכניסה את כל הדימויים והמחשבות על חולצות בטן, ובדמיוני כבר ראיתי איך היא מבקשת פריסינג בגיל 16, וחוזרת עם ריח של סגריות ממועדון לילה. א.פפפ.פפפפה. לאן הלכת יא כוכבת? כמה תסריטים בשניה. במשפט הראשון עוד מלמלתי לה: "לא כדאי ללכת ככה לגן, זה פחות מכבד" ותוך כדי אני שואלת את עצמי מבפנים: מה הקטע? למה זה כזה מפריע לך?? היא רק ילדה.

מה את זורקת על הסיטואציה הזו את כל מה שאת יודעת על נשים, החפצה, דימוי גוף..

מה את זורקת עליה את הרצון שלך שתבין שהיא תמיד תהיה הרבה יותר מגוף, שיש בה הרבה מעבר ושהיא יכולה הכל.

ובתוך בליל המחשבות של "מותר/אסור", ואיפה עובר הגבול בין חינוך למתירנות. יצאתי רגע מעצמי, עצרתי. ושאלתי שאלה הכי פשוטה: "למה את רוצה חולצת בטן?"

"כי זה כיף כזה. להשויץ!" (אמאל'ה על התשובה המתוקה הזו!!)

ואז קורה הדבר הזה. של האסימון הנופל. של השיעורים שאני מקבלת בחינם מהילדה שלי. וחייכתי לעצמי. הבנתי דבר כל כך פשוט ומשמח. הבת שלי שמחה בגוף שלה. היא אוהבת אותו ומתגאה בו. לא כי זה הדבר היחידי הקיים בה, ולא כי זה מחליף את החוכמה הסקרנות והלב היפה שלה, אלא כי זה חלק ממי שהיא ואוהבת אותו ושמחה בו.

ופתאום במקום פריסינג וריח של סגריות, ראיתי ילדה שהופכת לנערה שהופכת לאישה, שאוהבת את הגוף שלה, שלמה עם עצמה, ויודעת בדיוק מה היא שווה ושבתוכה חיים בהרמוניה יחד: גוף נפש שכל.

(בתמונה: לב, שכל, גוף)