בין רמזור אדום לירוק

רמזור אדום. שיירה של מכוניות לפני ואחריי. ובין כל אלה, הוא עומד שם. במכנס רפוי וחולצה שבקושי מכסה כרס גדולה. מבט כבוי, יד אחת מושטת לפנים, השניה זזה בעצבנות מאחור. איש אחד בין הרבה מכוניות, ובתוכם אנשים שממהרים, לסידורים אחרונים שלפני הסגר, לילדים שלהם שמחכים עם ילקוט בכניסה לבית הספר, לחיים האחרים והנוחים, לארוחת הערב המתבשלת בתנור, למיטה הנעימה שתעטוף אותם לאחר מקלחת חמימה. החלונות נשארים סגורים. ורק מדי פעם חלון נפתח, ויד פוגשת יד, אח"כ יד פוגשת כיס של מטבעות בודדים. ואני חושבת על האיש הזה, שפעם היה ילד, עם סקרנות, שמחת חיים ועיניים בורקות, כי כולנו נולדו ככה. והלב שלי גואה. האם אי פעם הרגיש אהוב? האם מישהו חיבק אותו אליו ואמר לו שהוא מיוחד? מתי בדיוק בדרך הוא הפסיק לחיות והתחיל לשרוד? ולפעמים ככה זה, יורדות לי הדמעות על אנשים שאני לא מכירה, שנראים לי כולם ילדים, בתחפושת של מבוגרים. שהזמן חרץ בהם אכזבות, סבל וכאב. ולפעמים ככה זה, שהלב שלי רחב מספיק כדי לראות את זה, אבל קטן מכדי לתת לזה תשובות. הרמזור בינתיים מתחלף, אני מנגבת את הדמעות, וממשיכה בנסיעה. לילדות שלי שמחכות לי, לחיבוק, להתכנסות שלהן על שקע צווארי. והוא שם נשאר מאחור, איש שהוא גם ילד, בין רמזור אדום לירוק, בין חלונות סגורים ופתוחים. בצידי כביש עמוס לעייפה, שעליו דוהרת גם אמא אחת, שממהרת לקחת, להביא, ללכת, לתקתק, וגם לעצור ולהעריך שניה את החיים שניתנו לה.

#תודה_על_היש #תחבקו_את_היקרים_לכם