בקצב תנועת הגלים

בשבת היינו בים. לאורך כל רצועת החוף התנוסס לו דגל שחור. בעוד שנופר רודף אחרי ירדן שמטיילת שם בין האנשים, אני ויובלי יושבות על שפת הים ומשחקות משחק. אנחנו צריכות להישאר יציבות במקומנו כשהגלים מגיעים אלינו, וכשהזרמים סוחפים אותנו פנימה. בגלים הראשונים עוד הצלחנו לעשות את זה, אבל אח"כ הסחף היה חזק ממש, וכבר התעייפנו, וגם כשניסינו ממש להישאר איתנות אל מול הגלים, לא ממש יכולנו. באיזשהו שלב החלפנו למשחק חדש והחלטנו פשוט לנוע עם הגלים, לתת לסחף להכניס אותנו פנימה ואת הגלים לזרוק אותנו שוב החוצה. ככה שלפעמים היינו ממש בפנים, ולפעמים נפלטנו ממש אל החוף. אבל אף פעם לא נשארנו באותו מקום. --- בתוך תקופה מאתגרת, בין אישי לקולקטיבי, חלק מאוד גדול שקורה אצלי פנימה, זה הלמידה לשחרר. מאפשרת לתנועה הטבעית של הגלים לשטוף אותי, להיות חלק מהם. יש רגעים שאני עפה קדימה ליבשה, ויש רגעים שהסחף לוקח אותי חזק פנימה. וממש כמו המשחק שהתחלף לו על הים, אני מבינה שדווקא להישאר במקום, ולהתעקש לא לזוז, זה הרבה יותר מעייף מאשר לזוז עם התנועה הטבעית של הגלים. והתנועה הזו, כל כך נכונה לכל החיים שלנו. וכמה שזה נכון, זה סופר קשה. האינסטינקט שלנו זה להסתער, לעמוד איתנים, להילחם על המקום שלנו. אבל דווקא היכולת שלנו, להקשבה אמיתית, לצורך שלנו בכל עת ובכל סיטואציה. היכולת שלנו להיות למטה ולמעלה, החוצה פנימה, בפחד ובאהבה, בקטן ובגדול. דווקא היכולת הזו, של התנועה עם הגלים, יש בה משהו עוצמתי ופלאי. ואפילו שלא קל, אני מברכת על ההזדמנות להתאמן עליה, ולהשתפר בה עוד קצת. עבור הסביבה שלי. והכי חשוב - עבור עצמי. (בתמונה: ים שקט ורגוע מתקופה אחרת שעושה לי נעים בלב)