ארץ אוכלת הוריה

#ארץ_אוכלת_הוריה מנהיגים יקרים שלום, אני יודעת שבתמונות זה נראה שעושים פה "כיף חיים", שפתאום התפנה לנו זמן עם הילדים. הקשר שלנו התחזק. אתם יודעים מה? זה נכון. אבל יש דברים שאתם לא רואים. זה המחיר הנפשי שאנחנו משלמים. זה הג'נגול הבלתי פוסק בין כל התפקידים שלנו בחיים. זה הרצון להיות בסדר בהכל, ולדעת שהרצון הזה מראש נועד לכשלון. שתדעו לכם, שאנחנו ההורים יצורים סתגלניים (אנחנו גדלים יחד איתם, אין לנו ברירה). יודעים לעבוד מעולה בדד ליין (עובדה: בסוף תמיד לילדים יש חולצה לבנה ביום הזכרון ומשלוח מנות בפורים) מתפקדים על מעט שעות שינה, אבל "נותנים" תפוקה פי 50. אנחנו הגיבורים שכמעט ולא מדברים עליהם במלחמה הזו. אבל, הגבול מתחיל להימתח לנו. שעון החול שלנו הולך ונגמר. האוויר שלנו אוזל. מישהו צריך להגיד את זה בקול רם: אנחנו משלמים מחירים נפשיים, בריאותיים, זוגיים, כלכליים של המלחמה הזו. אבל אם כל זה לא משכנע אתכם, בכל זאת יש לכם "מדינה" לדאוג לה (כאילו הפרטים הם לא השלם שמרכיבים אותה), אז תסתכלו רגע על המשק הישראלי. על הכלכלה. זה שבחדשות כל הזמן מדברים על המספרים שלה לצד מספרי החולים. הכלכלה הזו היא "אנחנו". האזרחים המרכיבים אותה. ורובנו הגדול "הורים", ועד שלא תשימו את מערכת החינוך בראש סדר העדיפויות שלכם, לא יעצרו פה מספרי האבטלה המטפסים. והמשק לא יתאושש. לא אמרתי שצריך לפתוח הכל בלי בקרה. לא אמרתי שצריך להתעלם מהקורונה. לא אמרתי שלא צריך להסתכל על מדדי התחלואה. אבל תבינו, המפתח להתאוששות אמיתית של המשק היא יציבות במערכת החינוך. מערכת חינוך חיה ומתפקדת ובמיוחד לגילאים הקטנים. אז מה בכל זאת אפשר לעשות? הנה כמה רעיונות שלי: #_תנו_אחריות_לנוער יש לכם יכולת להפוך את השנה הזו למשמעותית יותר עבור רוב תלמידי ישראל הבוגרים. כזו שהם יספרו על זה לנכדים שלהם. כזו שתעצב את האישיות שלהם. הרבה יותר מלימודי היסטוריה על יוון העתיקה. תנו להם להיות ההיסטוריה עצמה. שאלו אותם מה הם היו יכולים לתרום למצב במדינה. תפתחו בהם את חושי האחריות החברתית שלהם. תפסיקו לעבוד איתם על מירוץ הבגרויות שנועד מראש לכשלון ותלמדו אותם לחשוב כאזרחים צעירים. כיזמים שיכולים לתת ערך מוסף למדינה בימים אלה. חסרים לכם מורים ללימוד בקפסולות? קחו תלמידי תיכון ותתגברו כיתות נמוכות. אתם לא מספיקים את החומר איתם בזום? צמצמו מבחנים ותנו להם עבודות עצמאיות. הם ילמדו מזה הרבה יותר. #תעודדו_יציאה_החוצה בכל זמן שזה מתאפשר מבחינת מזג אויר – צאו החוצה! אתם עוזרים להוריד את התחלואה, אתם מאפשרים למידה אחרת והרבה יותר משמעותית מכל למידה בכיתה. הטבע הוא מורה מצוין לכל כך הרבה דברים. והוא לא צריך "תקן" או תעודת הוראה. הוא פשוט שם. כמעט כל חומר אפשר ללמד בחוץ. וגם אם לא, פשוט תלמדו אותם להבעיר מדורה, לשבת סביבה, לדבר שיחה אמיתית כזו מבפנים. תאמינו לי שעוד כמה שנים הם יזכרו את זה הרבה יותר מיוליוס קיסר. #תהיו_גמישים_מחשבתית תלמדו אותם שמשבר יכול להיות הזדמנות לצמיחה, לשינוי. תאמינו בזה בעצמכם. זה כמו להכניס פיל לחליפה של צרצר. התקופה לא מתאימה לצורת הלמידה. שחררו את הרצון מלהשיג את אותן מטרות של שנת לימודים רגילה. שנו את המטרות ותגדירו פעולות אחרות שיתנו גם למורים שהם בעצמם הורים, שקט נפשי (לא רוצה אפילו לדמיין מה עובר עליהם). #_תחשבו_360_תחשבו_WIN_WIN זה נכון לכל הניהול של המשבר הזה. תחשבו 360! יש לנו פה מוחות מטורפים ויצירתיים, אנחנו הסטראט אפ ניישן! אל תשאירו את כל האסטרטגיה בידי בית הנבחרים. יש לנו פה יזמים, אנשי רוח, אנשים שיודעים לחבר בין לבבות, אנשי עשייה, מגוון אנושי ותרבותי שיש בו הרבה ידע וניסיון. תנו להם מקום. אל תתפלאו שאנשים לא הולכים עם מסיכות. אל תתפלאו שאנשים עושים מה "שבא להם". זה ממש כמו שנה א בהורות. אתה מבין מהר מאוד שאם לא תשתף את הילד שלך ותן לנו אחריות, הוא יעשה מה שבא לו. מה שנראה לו הגיוני. אנחנו מדינה דמוקרטית ובמדינה דמוקרטית מחנכים לחשוב עצמאי. #תחזירו_את_כיתה_א!! אתם מדברים על חזרה של הגנים. לא מבינה מה ההבדל בינם לבין כיתה א??? מכירים את המשפט ילד עד גיל 9 לא חוצה כביש לבד? יופי. אז הוא גם לא מכין לו לאכול לבד. הוא לא יכול לשבת ולהכין שיעורים לבד (הוא לא יודע לקרוא עדיין!!). ובאופן כללי הוא עוד זקוק לנו. לפני רגע הוא היה בגן!! אז נכון שזה לא כמו ילד בן שנתיים שמסתובב לך בין הרגליים חיתולים, לכלוך וכל הג'אז הזה, אבל הוא עוד זקוק לנו. רגשית. קוגנטיבית. פיסית. ואנחנו כהורים לא אמורים להתעלם מהצרכים האלה. עכשיו בואו נראה אתכם ממשיכים לעבוד כרגיל, עושים פגישות בזום. ובאוזן שלכם אין "זוםזום" של רגשות אשמה. אם לא קלטתם עדיין אז להיות הורים בסגר, זו מ ש ר ה מ ל א ה, ובגלל הרצון שלנו להוכיח ולהיות טובים, ולהיות ממש בסדר עם כולם, אנחנו באמת "בסדר" עם כולם. אבל הכי לא "בסדר" עם עצמנו. שם בפנים בתוך הגוף שלנו, הלחץ והדחק מתמקמים להם טוב טוב ומחכים לרגע שננוח כדי שמערכת החיסון שלנו תקרוס. אז בין מדדי התחלואה, הנתונים, המספרים, תחשבו עלינו, ההורים. שעוד שניה נגמר לנו האוויר. ואנחנו רק רוצים לחזור להיות ילדים של מישהו, ופשוט לקבל חיבוק. בתמונה: הורים מותשים ובוסיות קשוחות.