פחות "מה לא" יותר "מה כן" - שנה טובה!!

כשהודיעו על סגר נוסף נתקפתי התקף חרדה. באמת. התחלתי להזיע, הלב שלי פעם בחוזקה. ראיתי חושך. גם על עצם הסגר. אבל גם על הייאוש הגדול שקיים פה. על הניתוק בין המנהיגים לעם. על המשמעות של סגר לנשים שאני מלווה במקלט. על נשים וילדים שאני בכלל לא מכירה שהולכות להכנס לגיהנום. הרגשתי פשוט שחור בלב. והרגשתי קטנה קטנה בתוך העולם הזה שנראה היום יותר מפעם, גדול מפחיד ומאיים.

לקח לי כמה ימים עד שהלב חזר לדפוק רגיל ואחרי כמה שיחות הרגעה עם #כפרעליו שאמר שיהיה בסדר, וזה יעבור והכל טוב. והייאוש לא נעלם. והמצב לא השתנה. אבל קיבלתי החלטה בלב שאני מתרכזת בטוב. שאני עושה עם עצמי את מה שאני מלמדת בתהליכי ליווי שלי, לשאול את עצמי: מה אני כן יכולה לעשות? בתוך הגבולות הקיימים. בתוך המצב הנוכחי. בתוך סבך המחשבות. מה אני כן? אני כן יכולה לקום בכל בוקר ולהודות על מה שיש לי. אני כן יכולה לייצר לי הרגשות טובות קטנות שישמחו אותי: לרקוד עם הבנות, לשנו"צ עם ירדן, לקיים קשר בזום עם מי שאני מלווה (אנחנו כבר אלופי הזום. זוכרים שפעם לא הכרנו??), ואני כן יכולה להיערך לסגר הזה מתוך למידה של המצב הקודם (היוש מקס סטוק!). אני באה לסגר הזה חזקה יותר, יודעת יותר, מוכנה יותר. זה לא אותו מצב. ואני לא אותה אישה שהייתי אז.

וברור שלא הכל יהיה ורוד ונצנצים. אבל אני מחזיקה "מחשבת עוגן" שתמרכז אותי: מה אני יכולה לעשות בתוך המצב הנתון? תמיד יש מוצא. #אין_ייאוש_בעולם_כלל

והיום זה סמלי ממש. זהו יום של סגר ויום של פתח. כאילו מישהו בא ללמד אותנו שיעור גדול של משמעות הבחירה. הנה הצבתי לפניכם את שניהם באותו היום: סגר. פתח. עכשיו תבחרו. על מה אתם שמים את הפוקוס?

וזה קשה כמו משקולת שמושכת למטה. אבל אפשרי. להיות בטוב. לחשוב טוב. לעשות טוב. ככל האפשר ובמה שיכולתנו, כדי שפתחה של השנה הזו, תאיר את דרכה של כל השנה הזו, שלא הולכת להיות פשוטה, ששונה מכל מה שהכרנו, ויהיו בה הרבה רגעי חושך, אבל שבתוכה יתהלכו אנשים עם פנסים קטנים, שחושבים טוב ובוחרים בטוב. ויאירו את החושך הזה שנכפה עלינו.

שנה טובה לכל האהובים שלי. הקרובים, הרחוקים, הממשיים, הוירטואליים. כל אחד מכם הוא מראה ענקית לעצמי, שעוזרת לי לבחור בטוב. תודה על זה.

בתמונה: אני פחות 12 ס"מ של שיער. לחיי 12 חודשים טובים יותר.