תמצית ה"חמלה"
- nirahilell
- 26 בספט׳ 2020
- זמן קריאה 3 דקות
"אני חייבת לך התנצלות... אני יודעת שפגעתי בך.. את ממש קסם של אישה והיינו יכולות לדבר על זה אחרת. מקווה שקיבלת התנצלותי וליבך נקי אליי" ---- ככה, ב-4 משפטים קצרים ומדויקים, ולאחר תקופה די ארוכה, קיבלתי התנצלות, של אישה יקרה, שליבה היה פתוח מספיק, כדי לבקש סליחה. להודות בטעות. ולא לטאטא כי הזמן עבר. אלא כי היה חשוב לה שאני אדע. ואני כל כך התמלאתי.לא מעצם ההתנצלות. אלא מהכנות הנעימה הזו, מהפשטות, מהאמת הפנימית שהובילה אותה לומר פשוט סליחה. -----
אני מסתובבת בעולם עם תחושה שאני ממש ממש בסדר עם האנשים סביבי. אני אפילו יותר מבסדר. בענווה אמיתית (+הסמקה) אני יכולה להגיד על עצמי, שמתקיימים בי יכולות של תקשורת בריאה, הקשבה, קבלה, חוסר שיפוטיות, חמלה. אלה ערכים שאני עובדת עליהם כל הזמן. והם משתקפים דרכי החוצה. אז מי ירצה לפגוע בי שאני כל כך בסדר??
אבל יום אחד נפגעתי. את האמת, לא ידעתי איך להתמודד. הגוש בגרון ליווה אותי יומיים. 2 לילות ברצף לא יכולתי לישון. רציתי לקבל סליחה. חיכיתי לקבל סליחה. חשבתי שהייתה פה אי הבנה וכשיבינו אותי בצד השני, הסליחה הזו תגיע. אבל זה לא קרה. עמדתי לבד מול עצמי, ונחנקתי מאכזבה.
ייסרתי את עצמי. מה שם עבד לא טוב? איך לא ראו את טוהר כוונותי? איך לא ראו אותי?? עבר לא מעט זמן עד שהסכמתי להניח רגע לתחושת הפגיעה, ולהסכים להסתכל אחרת. הבנתי שאני שואלת את השאלות הלא נכונות. שום דבר מהשאלות האלה לא קידמה אותי. לא הובילה אותי לשום הבנה עמוקה יותר.
כשראיתי את זה, שיניתי תנועה, *העברתי את המיקוד שלי פנימה* התבוננתי לתוכי. לא באשמה. לא בביקורת. אלא בלמידה: במקום "איך היא עשתה לי את זה"? שאלתי את עצמי: מה אני לומדת מזה? מה המקרה הזה משקף לי בעצמי? מה הסיטואציה הזו רוצה להגיד לי?
אלו היו ניצנים של סימני שאלה שהפכו לסימני קריאה: זוזי! תשני! אל תוותרי על מי שאת! תדייקי את עצמך עוד! היום אני יודעת להגיד שזו הייתה בעיטה בתחת. שהצטרפה לעוד חתיכות פאזל אחרות בחיים שלי, שהשלימו לי תמונה רחבה יותר על עצמי.
ומה קרה ביני לבינה? ליבי כבר מזמן לא היה "מלא" עליה. לא אגיד שלא נותר בי איזשהו כתם קטן של אכזבה, שהדברים לא יושרו עד הסוף, אבל לא כעסתי. זו הייתה הזדמנות להתאמן על שרירי ה"חמלה, קבלה" שלי. ידעתי בתוכי שהיא לא עשתה בכוונה לפגוע. ידעתי בתוכי שיש עוד הרבה דברים נסתרים מעיני. ידעתי בתוכי שזה לא קשור אליי ולמי שאני. הייתי שלמה עם עצמי, ושחררתי.
שניה לפני "יום הסליחות הגדול", ובתקופת שבר גדולה כל כך בתוכנו, היה לי חשוב להוציא בת קול קטנה, שתגיד שאפשר אחרת:
#סליחה_תמיד_מתקבלת אפשר לבקש סליחה. להודות בטעות. לתקן. אף פעם לא מאוחר מדי. אף פעם לא מעט מדי.
#ימים_או_שנים. זו בחירה שלנו. כשמישהו פוגע בנו, זה "איכסה פיכסה". זה מבאס ממש. אבל אפשר לקחת כמה ימים ולקום מזה, ואפשר לדשדש בזה שנים (ולצערי אני מכירה כל כך הרבה מקרים של שנים). זו הבחירה שלנו כמה נרצה להחזיק בזה.
#גוש_בגרון_יכול_להפוך_לצמיחה המקום בו אני נפגעת יכולה להיות ממש הזדמנות ללמוד על עצמי משהו. למה? כי זה אומר שזה נוגע בנקודה רגישה שלי. כאילו מישהו מקרב לך את המראה מול הפרצוף ואומר: "נו, תראי כבר!"
יש כל כך הרבה דברים נסתרים מעינינו. אני תמיד אומרת שאם היינו מתהלכים כ"שקופים", היינו הרבה יותר סלחנים אחד כלפי השני. אנשים סוחבים איתם שקים של צלקות, עומסים, מערכות יחסים לא מתפקדות, ייאוש, אכזבה, חוסר בטחון עצמי. שום דבר מזה לא קשור אלינו. כשזה "מתפוצץ" עלינו, קצת קשה לראות את זה, ואנחנו עסוקים בפגיעה של עצמנו, אבל צריך לזכור שהשקים האלה שם. ולפעמים הם ממש כבדים למי שסוחב אותם.
והמשפט הזה בתמונה אהוביי, הוא תמצית החמלה. אם יש מתנה אחת שאני יכולה לתת לכם לשנה החדשה הזו, ובעיקר בתקופה כזו בוערת, זה המשפט הזה.
תעשו טובה. תהיו נחמדים אחד לשני. גמר חתימה טובה
Comments