לא להיבהל מהבכי

הילדה שלי היום לא בכתה. היא נכנסה לגן. מבטה עוד קצת חושש. אבל היא לא בכתה. נתנה יד לאחת מנשות הצוות. והניפה את ידה לשלום מהחלון. ---

ירדני האהובה שלי בת שנתיים. נכנסה לגן חדש של גדולים שהיא לא מכירה בו אף אחד. ובמשך שבוע אני במנטרה קבועה: זה בסדר לבכות. זה לא פשוט. את מתגברת ואני סומכת עליך. ויהיו לך חברים חדשים. ואת תעשי דברים משמחים. את מקסימה. את בוגרת. אני אוהבת אותך. ככה בכל בוקר בדרך לגן. וככה כל ערב לפני שינה כשאנחנו מפטפטות על מה שהיה היום. ואני עקבית. והיא מקשיבה. והמילים נקלטות. ילדה בת שנתיים. מאוד קל להתבלבל ולדבר מעל הראש שלה כי היא עוד לא ממש מדברת ברור. אבל תקשורת מתחילה קודם כל מהקשבה. מזיהוי הצורך של זה שמולי. מלדבר את המילים הטובות שעונות על הצורך הזה. ולא להתבלבל ממה שאומרים מסביב. הרצון של הסביבה ליישר אותנו. לדלג על בכי כאילו הוא לא חלק מהחיים. והבנה ששינוי לא נעשה ביום אחד. אלא בצעדים קטנים ובטוחים, שבנויים מאהבה, עקביות, ואמונה בדרך.