חיבוק.

"אמא, את כועסת עליי?" היא מסתכלת עליי במבט מלא רחמים, כמו החתול משרק.

"כן אני כועסת".

וכבר מתחרטת שאמרתי את זה.

מרגישה את הסירנה האדומה של האמא המושלמת מתחילה לצרוח עליי:

מה את רוצה ממנה?

היא רק בת שנתיים וחצי?

את לרגע לא היית קשובה אליה.

זו לא אשמתה. זו אשמתך.

את לא באמת כועסת, את רק קצת עייפה ומוטרדת.

והיא לא יודעת שמאחורי אמא שלה יש הרים של ציפיות ואלף כובעים.

וערימה של כביסה ומחשבות.

ו"צ'ק ליסט" שאף פעם לא נגמר.

ויעדים ומשימות ומטרות.

והמבט שלה החמוד (הכי החתול של שרק!!) מחזיר אותי לפוקוס.

לכאן ועכשיו.

אני בוחרת להיות כנה, זה תמיד עובד לי.

"אני קצת עייפה זה הכל. בואי תני לי חיבוק".

והחיבוק הזה שלה מעלים כל מחשבה.

כל משימה.

כל דאגה.

החיבוק הזה שלה, שמצליח ליישר לי את הקמט הזה בין העיניים.

החיבוק הזה שלה, שמרפא אותי.

"את לא כועסת עליי?" (המבט של של החתול משרק מתרכך קצת)

"לא אני לא, אני קצת עייפה, זה הכל".

"למה"?

"כי התעייפתי".

"למה"?

"כי אני צריכה לישון".

"למה"? (אין מה לעשות. הילדה חופרת, כמו אמא שלה).

אני מתייחסת ברצינות לכל "למה" שלה.

היא באמת לא יודעת.

היא באמת רוצה להבין.

אני נושמת רגע נשימה ומחייכת חיוך גדול.

ה"למה" שלה מצליח לדייק אותי.

מבינה שיש שאלות שאין לי תשובות עליהם, אבל עדיין נותנות סטירת לחי חזקה.

"אני לא יודעת למה, מתוקה שלי. אבל את יודעת מה הכי יעזור לי עכשיו? עוד חיבוק אחד גדול".

היא מחבקת אותי עוד חיבוק אחד גדול.

ואני נמסה לתוכו.

מקבלת אליי את זרועותיה הקטנות.

את הריח המתוק שלה.

ומרגישה לרגע שאני הילדה שלה.

ושרק הייתי צריכה לרגע חיבוק.

פשוט חיבוק כדי שאוכל להמשיך.

"בואי, אני אכין לך קפה" ומושיטה לי את היד.

יאאלללה שלי. כמה היא יודעת מה אני צריכה.