I'm only human after all...

כן. הוא הגיע מוקדם מהצפוי.

ניסיתי להיערך אליו ולהתכונן אבל כנראה שלא היה מנוס.

"מחסום הכתיבה".

אחרי שבועות שאני כותבת לעצמי.

מתלהבת מכל פסיק ואות.

מגלה מחדש מילים,

את החיבור שלהם למשמעות,

את המשפטים היפים שהם מרכיבים ביחד.

מנסה להבין למה זה קורה, ומה יש בתקופה האחרונה שהמילים פשוט נתקעות לי.

ופתאום אני שמה לב שאני פשוט עמוסה, ואני מסתבר, רחמנא ליצלן, אנושית.

המהירות בו אני מחליפה את ה"כובעים" שלי מצליחה לבלבל גם אותי.

ובין כל הכובעים מסתנן לו הקול הזה בפנים אומר לי: "היי פסססט גברת, תאטי".

הרי איך יגיעו המילים לגברת "אין לי זמן לנשום"?

איך בכלל אפשר להרכיב משפטים, כשאת מעמידה את עצמך למשפט בסוף כל יום?

אני מבינה שהרצון להיות מושלמת נועד מראש לכישלון.

המושלם היחידי שאני יכולה לשאוף אליו עכשיו, ובעצם תמיד, זה לקבל את עצמי.

עם הטעויות, חוסר המושלמות והכלים בכיור.

וכך, עם ההבנה הזו הלכתי להתבונן במראה.

האמת הכי גדולה תמיד נמצאת שם.

ואז ראיתי אותה.

אישה שסיפור חייה כתוב על פניה.

אישה שנלחמת על החלומות שלה,

לביאה שקמה מיד אחרי שהיא נופלת.

ראיתי שם אישה שהיא ילדה שהלכה קצת לאיבוד.

ראיתי שם הרבה אהבה וטוב.

ראיתי שם "אין" ו"יש".

ראיתי את עצמי.

ואם צריך פסקול למה שראיתי שם אז...

https://www.youtube.com/watch?v=L3wKzyIN1yk