מתי אלמד לבחור נכון?

יום ראשון. שבוע שעבר. לילה.

בדרכי חזרה מרמת גן לירושלים.

כפי שקרה מדי שבוע בששת החודשים האחרונים.

ברקע מתנגן אמיר דדון ששואל את עצמו מתי הוא ילמד "לבחור נכון".

ובא לי לחבק אותו ולהגיד לו: אין בחירה נכונה. יש פשוט בחירה.

ולא לומדים את זה. פשוט מחליטים על זה.

ומתוך הרהורי ההגה, אני מתחילה להרגיש משהו רטוב על הלחי.

דמעה ועוד דמעה.

לא מצב נדיר אצלי.

הרבה שנים חשבתי שאני רגישה מדי.

בוכה מכל דבר (כולל אבא גנוב, 1/2/3).

שנאתי את זה אצלי.

ראיתי אנשים שהכל קטן עליהם.

ממוקדים.

מפוקסים.

יודעים בדיוק מה הם רוצים.

לא נותנים לאף רגש לעכב אותם.

קינאתי בהם.

רציתי להיות כמותם.

ורק אני כמו בצל – מתקלפת ברגע, עיניים דומעות, חשופה לכל מי שמבקש.

----

לפני חצי שנה הגעתי לקורס אימון.

היו כאלה שצקצקו. לפעמים יכולתי לשמוע את הצקצוק גם מעבר לטלפון.

"מה? כאילו קאאאאאוצ'ינג?? (למה להאריך את המילה?? זה נשמע כמו כבשה יפנית בעצירות)

מה? כמו ההוא הקירח מהתכנית? (כן. קוראים לו אלון גל. ואצלו גם למדתי. אמסור לו ד"ש בשמכם)

וגם היו כאלה שאמרו. בול תפור עליך. הגיע הזמן (תודה נשמות טובות, אין עליכם, תישארו בחיי בבקשה).

ולא היה לי מושג בכלל שהקורס הזה הוא רק מראה ענקית בשבילי.

שהאנשים שאפגוש בדרך, שונים ממני ועדיין ילמדו אותי כל כך הרבה על עצמי.

שבכל פעם שאדרוך על השטיח בכניסה שכתוב עליו: "הגעת ליעד", ליבי ירקוד משמחה.

שהקורס הזה יפגוש אותי בדיוק בטיימינג הנכון, בתקופה של אי ודאות וחלוק ירוק של ניתוח.

ופתאום אני מגלה שהרגש שלי זה כוח.

שהבצל המקולף שאני, מקלף גם קליפות של אחרים.

שאני בעצם השראה (אמאל'ה אמרתי את זה בקול רם?).

והכל פתאום מתחבר.

מי שאני. מי שהייתי.

מי שאני בוחרת להיות כל יום.

---

הדמעות יבשו על הלחיים.

אני כבר בעליות של ירושלים.

פותחת חלון.

נושמת את האוויר הטוב שאין שני לו.

ברקע המתולתל עוד שואל:

"מתי אלמד לבחור נכון?

להאמין, לראות שטוב?"

ובא לי לענות לו: עכשיו.

עכשיו תלמד לבחור נכון.

כי אין זמן יותר טוב מעכשיו.

פשוט תבחר כבר.