על תבונה ורגישות

"הילדה שלכם נהדרת. היא חברותית ומלאה באהבה". מחייכת אלינו הגננת לקראת סוף השנה.

"ובאמת לא מרגישים שהיא הכי קטנה בגן. היא פשוט אלופה.

אבל שווה לבדוק אולי יש לה "רגישות יתר".

רגישות יתר? שמעתי. מצלצל לי מוכר.

אבל היא ממש חברותית. איך זה מסתדר?

והיא כל הזמן מחבקת אותי. היא אלופת החיבוקים.

אז איך זה שקשה לה עם זה שלפעמים רק עוברים לידה?

ואז ד"ר גוגל נכנס לפעולה.

לאט לאט נגלית לפני הילדה שלי.

זו שלא אוהבת שמלות מגרדות.

זו ששומעת ילד בוכה מקילומטר, ושואלת אותי: אמא, למה הוא בוכה?

זו שמתקשה להירדם אחרי יום מלא בחוויות חדשות.

זו שמבחינה ישר שהחלפתי לק או לבשתי חולצה חדשה.

זו, שלפעמים נדמה לי שהיא קוראת את מחשבותיי.

מרגישה כל צעד שלי.

ומתוך המילים שאני קוראת, מרגישה איך חתיכה ענקית של פאזל מונחת לפניי.

מחכה שאחבר אותה לכל החתיכות הקטנות שנאספו 35 שנה.

עכשיו זו ילדה אחרת.

והיא קצת דומה לה, לילדה שלי.

יש לה את אותו החיוך.

אני מסתכלת עליה.

ורואה בעיניים שלה, שקצת קשה לה והיא יודעת להסתיר ממש טוב את השאלות הקיומיות של העולם.

והיא ממש חברותית, אבל גם אוהבת להיות לבד.

היא צומחת מהרבה "לבד".

היא ממש בוגרת לגילה.

היא מכילה הרבה.

בוכה הרבה.

אוהבת הרבה.

והיא לא אוהבת את "אמא אמרה לדני..." ואת "אמא יקרה לי", כי זה ישר עושה לה עצוב.

ויש לה מחברת שירים שאף אחד לא ראה.

וכשמזמינים אותה לצאת עם חברים, היא קצת לא רוצה לוותר על ה"לבד".

אין לה כוח למקומות רועשים.

היא לא מתחברת לכל הצחוקים האלה של ילדים בני גילה.

אבל היא יודעת לשחק את המשחק.

היא מאוד רוצה להרגיש שייכת.

אז היא הולכת, וגם שם היא רואה הכל.

את הילד שצוחקים עליו והוא לא רואה את זה בעצמו.

את הילדה שצריכה נואשות תשומת לב, כי אין לה בבית.

את הילדה הרזה הזו, שעצמות הלחיים שלה בולטות, וריח של רעב יוצא לה מהפה.

ובסביבה כזו שהכל רועש. היא שקטה.

היא סופגת.

כל דבר נוגע בה היישר בלב.

כאילו אין מסננת.

הכל נכנס לשם. נשאר שעות ולפעמים ימים לאחר מכן.

ואני מסתכלת עליה.

על הילדה האלופה הזו.

על איך באופן יומיומי הלב שלה נשבר לרסיסים מסיטואציות יומיומיות מתוך רגישות גדולה, אבל היא לימדה את עצמה לאסוף אותן ולצאת לעולם בחוץ עם חיוך.

להעריך את מה שיש לה.

להיות באופטימיות גדולה.

לתעל את הרגישות למקומות הנכונים.

היא מציירת. היא כותבת. היא דומעת.

היא נותנת לכל הרגישות לצאת.

כל הכבוד לה. היא הצליחה לזהות את הרגישות כמתנה.

והיא, כלומר אני, מודה לאלוהים שהיא חיה בסביבה שאפשרה לה להיות היא עצמה ולא חיקוי של ילדים אחרים.

------

ימים של חופש גדול.

הילדה שלי נהנית מכל חוויה ולא מפסיקה לשאול: אמא, לאן הולכים עכשיו? לאיפה? ומה עכשיו?

ואני מבינה שהיא לא שואלת סתם. היא באמת צריכה לדעת.

היא חווה את הכל בהתרגשות.

ברגישות גדולה.

היא צריכה לדעת לאן הולכים, מה עושים, מה הולך לקרות הלאה.

ואני מסבירה לה את כל הלו"ז המתוכנן בסבלנות, ואני רואה שהיא מקשיבה ונרגעת.

מפנה לעצמה מקום בלב להתרגש באמת מהחוויה ולא לחשוב מה יקרה אח"כ.

מבינה שהגבולות האלה הן עוגן בשבילה.

אני מתבוננת בה ושוב אומרת לה תודה, כמו אינספור פעמים בשנתיים ומשהו האחרונים,

על המראה שהיא מציבה לי על עצמי.

שמתוך הרגישות שלה, ראיתי את שלי.

ושמתוך הפאזל הענק של חיי היא נתנה לי במתנה חתיכה ענקית שהייתה חסרה.

תודה לך ילדה שלי.

---

חזרה נעימה לשגרה!

לכל הילדים ולילדים הרגישים בפרט, שמרגישים את הכל בתדר קצת יותר גבוה...