עקבות של החיים

שבוע שעבר. בוקר של ערב כיפור.

אני עם כאב חד באוזן.

דלקת שלא עוזבת אותי כבר שבוע.

מחכה בתור לבית מרקחת, עם 2 מרשמים נוספים של טיפות אנטיביוטיקה.

אולי זה יגאל אותי מייסורי.

...ואז אני מבחינה בו.

הולך עם מקל.

נראה קצת כפוף.

אבל העיניים.

משהו שם מוכר.

הוא לוקח מספר ויוצא לחכות מחוץ לבית המרקחת.

אני יוצאת בעקבותיו.

מהרגעים האלה שהרגליים זזות בעקבות הלב.

"אתה אבא של אורן (השם האמיתי שמור אצלי)"?

"כן". אני רואה אותו מופתע.

"אתה בטח לא זוכר אותי. הייתי ילדה". אני אומרת לו.

"איך קוראים לך?". הוא שואל.

"אני למדתי עם אורן. אתה בטח לא...."

"מה השם. מה השם"? מחכה לשמוע כבר את התשובה שלי.

"אני... נירה."

בטח! בטח שזוכר. נירה מה שלומך?" הוא שואל אותי בקול שלו הנעים.

...הקול הזה שמחזיר אותי ברגע לגיל 9.

לאיש הזה, שאין לו מושג שאהבתי אותו כילדה קטנה.

אהבה כזו של השראה.

הוא היה "הורה-ילדי", שזה ההיפך מ"ילד הורי".

בתוך נוף המבוגרים שהקיפו אותנו אז, הוא היה שונה.

הוא היה מצחיק, מגניב וקליל.

היה לו עגיל באוזן והוא ליווה כמעט את כל הטיולים של הכיתה.

ביום הולדת של אורן כולם קיבלו חצי מנת פלאפל,

שבטח היום זה היה נחשב עולב,

אבל אז זה היה כאילו נתת לכל הילדים זהב חום בפיתה.

ויותר מהכל, הוא התייחס לכל אחד כאילו היה הילד שלו.

הוא הקשיב ודאג והסתכל בעיניים כאילו היית הדבר הכי חשוב כרגע.

ואני ראיתי את זה.

והתמלאתי.

וזה נשאר בי.

עד היום.

26 שנה אחרי....

..."אני בסדר גמור. וואי. כל כך הרבה שנים, איך זיהיתי שזה אתה" אני מתלהבת מעצמי על הגילוי.

"מרחוק ראיתי שזה אתה, לפי העיניים שלך", אני ממשיכה בהתלהבות.

"העיניים שלי... הוא מחייך אליי חיוך עצוב. "לא. העיניים שלי כבויות..אני לא אותו בן אדם".

בום. חץ בלב שלי.

"לא. אני מתעקשת. אותן עיניים טובות".

הוא מניד את ראש ומשפיל מבט.

"מה קרה?" אני שואלת ורוצה לנחם אותו.

"אני נכה צה"ל. עמוד השדרה שלי. דברים הסתבכו...כבר שנתיים. אני לא אותו בן אדם.

אני עם כאבים מטורפים.

ממש לא אותו בן אדם".

אני שותקת.

מה אני אמורה להגיד?

בא לי לחבק אותו להגיד שיהיה בסדר.

בא לי להתעקש איתו ולהגיד לו שהוא טועה.

שהוא מתבלבל.

שאני מזהה בעיניים האלה את האיש המגניב עם העגיל באוזן.

אבל אני רק אומרת:"וואי. נשמע ממש לא פשוט".

"ואני פה לוקח ערימה של תרופות". הוא מוסיף."כל תרופה עולה כל כך הרבה כסף, אלפי שקלים"

והכל פה לוקח זמן. כל דבר ביורקטיה".

אני מהנהנת בראש ובא לי לחלוק איתו קצת בכאב.

שיהיה לו קצת פחות ממה שהוא סוחב.

"אבל עזבי אותי. מה איתך? מה את עושה בחיים? יש לך משפחה?"

הוא מנסה לחייך את החיוך הכי שמח שלו.

"אני? כן"...

מספרת לו קצת על עצמי ומוסיפה: אתה יודע נזכרתי בך לפני כמה שבועות"

היינו ב"סטף",

ונזכרתי איך ליוות אותנו בטיול הההוא שנכנסו למעיין...

אני ממש זוכרת אותך לטובה...

אני גם זוכרת את יום ההולדת...

ואת..."

אני רוצה להגיד לו את כל הדברים הטובים בפרספקטיבה של אישה בת 35, אבל הוא עוצר אותי.

"שניה רגע". נוגע בי בעדינות ביד.

"סליחה רגע, נירה. קוראים לי"

ופונה לדלפק משרד המרפאה.

אני מציצה במספרים המתחלפים בתור לבית המרקחת.

עוד רגע יגיע תורי.

מסתכלת עליו מתרחק קצת ממני, ובא לי עוד לשמוע, איך זה קרה ולמה. ומה הוא עושה היום.

ובא לי להגיד לו שאני פה אם הוא צריך.

שאין לי מושג מה אני, הקטנה, יכולה כבר להועיל, אבל שיידע שאני פה.

"מספר 152 לעמדה מספר 2". מגיע תורי.

קונה מהר את התרופות. בקושי מקשיבה להוראות של הרוקחת.

רק חושבת שאני לא רוצה להחמיץ אותו, שלא ייעלם לעוד 26 שנה.

אין לי מושג מה אני רוצה ממנו, רק שלא תישאר התחושה הזו של ההחמצה בלב.

כמה פעמים זה קרה לי שהרגשתי שהחמצתי.

שלא אמרתי הכל עד הסוף.

שאנשים שראיתי לרגע, ורציתי שיהיו יותר,

המשיכו הלאה במסע שלהם, בלעדיי.

אני יוצאת מהר מבית המרקחת.

אני רואה אותו.

עדיין שם.

מדבר עם הפקידה.

אני מתקרבת אליו.

עושה משהו שבטח לפני שנה לא הייתי מעיזה לעשות.

מהרגעים האלה שהפה זז בעקבות הלב:

"תגיד, מה הטלפון שלך? אשמח שיהיה לי אותו. אני רוצה לשלוח לך משהו"

אני ממלמלת.

אין לי מושג מה אני רוצה לשלוח לו.

רק שיהיה לי את המספר שלו.

שלא אטעם את הטעם המר של ההחמצה.

הוא אומר לי את המספר ומחייך אליי.

"בשמחה. אולי גם תשלחי לי תמונה שלך עם המשפחה שלך, אני אראה לאורן".

אני מהנהנת ורוצה כבר להיעלם משם.

שילוב של בטחון בעצמי ומבוכה גם יחד.

"גמר חתימה טובה", אני מברכת אותו.

הוא מסתכל עליי.

מניח אצבע אחת על הפה שלו ומרים באוויר בתנועה מיוחדת.

הנשיקה הכי מוזרה שקיבלתי אי פעם.

----

ועכשיו יש לי את המספר שלי ואין לי מושג מה לכתוב לו.

אולי שהוא היה משמעותי עבורי ואולי שאני אשמח להיות משמעותית עבורו בגלגול החיים הנוכחי.

ואולי את שני הדברים האלה גם יחד.

מה שבטוח זה שאני גאה בעצמי.

שלא נתתי להזדמנות לחמוק ממני.

שלא שמעתי קולות של "לא נעים" ו"מה תעשי עם זה",

אלא לב אחד גדול פועם,

שאני סומכת עליו שיוליך אותי לאן שצריך.

גם אם לפעמים לא הכל ברור וידוע מראש.

בתמונה: עקבות שאנחנו משאירים על ליבם של האנשים שלידינו. ולפעמים אנחנו אפילו לא יודעים את זה.

(צילום: נופר עמיר)