שלכת

הלכנו יחד בין העלים הזהובים היבשים,

שקועות ברעש שהשמיעו עם כל צעד שפסענו.

עצרתי והסתכלתי עליה.

"את יודעת מהיכן העלים האלה הגיעו"? שאלתי אותה.

"העלים היו על העץ ואז נפלו ככה", היא מסמנת לי בידיים את נתיב הנפילה המדויק שלהם על המדרכה.

"נכון". חיבקתי אותה.

"עכשיו סתיו ואלה עלי שלכת. במקומם יבואו עלים חדשים וירוקים, עוד מעט כשיירד גשם".

היא המשיכה לדרוך על העלים היבשים ואני הבטתי מעלה על הענפים.

כמה עלים נוספים עוד היו תלויים עליהם, כאילו מסרבים להיפרד מחסותו של העץ.

עלים חדשים יגיעו רק כשהעץ יהיה ערום לגמרי, חשבתי לעצמי.

בדיוק כמו בחיים.

לפעמים אנחנו צריכים להוריד הכל ולהיות הכי חשופים, כדי שנוכל להצמיח בתוכנו משהו חדש.

הסטתי את מבטי וראיתי אותה נהנית מהצלילים שהעלים משמיעים.

כמה אהבתי את קול העלים היבשים, כשהייתי ילדה.

דרכתי יחד איתה, והתמכרתי לצליל ולאוויר הקר שהתחיל ללטף לי את הלחיים.

נזכרתי בכל אותן פעמים שנדרשתי להיות חשופה פיסית אבל בעיקר נפשית:

בפעם הראשונה שלי.

ביום הראשון בצבא.

בקיסרי החירום.

על שולחן הניתוחים.

בבדיקה שבישרה לי שלא נותר כלום מהחיים שפעמו שם.

בכל אותן הפעמים עברה בי צמרמורת של פחד או חשש מהלא נודע.

אבל בכוח, שלא תמיד אני מבינה מהיכן הוא מגיע, ידעתי לעבור דרכו, ולצמוח.

בדיוק כמו העלים החדשים שעוד רגע ימלאו את העץ.

הסתכלתי שוב על העץ הערום.

אין לו מושג שהוא יפה גם ככה.

הוא מחכה לטיפת הגשם הראשונה.

ואני רואה בו את כל האמת שאפשר לבקש.

הושטתי לה את היד והמשכנו בדרכנו.

---

בערב לפני השינה, היא חיבקה אותי חזק אליה.

"אמא, אני אוהבת אותך, את גיבורה".

ואין לי מושג למה ואיך אמרה את זה.

רק נזכרתי בענפים החשופים ובירכתי עליה,

שיודעת להגיד בדיוק בזמן, את מה שאני צריכה לשמוע.