שפת העולם
- נירה הלל-עמיר
- 16 בנוב׳ 2017
- זמן קריאה 2 דקות
לפני מספר חודשים החלטתי לפתוח בלוג.
לא ידעתי מה בדיוק יהיה כתוב בו ובמי זה ייגע.
רק ידעתי שמה שבתוכי צריך להיות כתוב החוצה.
חיפשתי לוגו ושם.
רציתי שיתאר אותי.
כי הכתיבה שלי זו אני.
ואז קראתי באיזשהו מקום על איילים.
שתפקידם הסמלי באמונה האינדיאנית, הוא להוליך ביער את הטועים או התוהים בדרך.
שהם מסמלים את החיבור הזה בין שמיים לאדמה.
רגליהם נטועות בקרקע אך קרניהם מגיעות לשמיים.
אהבתי את זה.
עוד לא הבנתי איך זה בדיוק אני.
אבל זה "הרגיש" לי נכון.
ובאמצע, בין הרגליים ולקרניים, עיניי הרואות.
הן מתבוננות החוצה אבל רואות פנימה.
לתוך האנשים שאני פוגשת במסע שלי, וגם לתוכי.
...אז התחלתי לכתוב.
ומתוך הכתיבה התחילו לקרות לי דברים שלא שיערתי שיקרו.
מישהו שראה פנה אליי וביקש עזרה קטנה.
מישהי קראה ומצאה נחמה במילותיי.
חברים קרובים גילו אותי מחדש.
הכרתי חברים חדשים.
דברים זזו.
כמו שורה של קוביות דומינו.
התחלתי לקבל סימנים מהיקום שאני בדרך הנכונה.
לאט לאט אני הופכת לסמל שביקשתי לעצמי.
מחוברת לקרקע – לכאן ועכשיו, ויחד עם זאת נוגעת בשמיים.
נותנת ללב להוביל אותי במסדרונות חשוכים.
ויותר מזה, אחרים נותנים לי את הרשות והזכות להוביל גם אותם.
מבינה את משמעות הסמל שבחרתי לעצמי.
עד כמה זה מחובר אליי, למהות שלי.
-------
קאט.
נחיתה בעולם הזה.
לפני מספר שבועות, הלכתי לקנות לחברה של יובלי ספר מתנה ליום הולדת.
כמו כל צרכנית ממושמעת הייתי "חייבת" למצוא עוד ספר כדי לקבל את המבצע.
אני מסתכלת על המדף,
ובין הספרים הרבים, הוא מציץ עליי.
כריכה קשה.
שרד את כל השנים שעברו עליו.
אומר לי: "פסססט, את. אני יודע שעוד לא קראת אותי".
ואני משפילה עיניים, נבוכה מהמבט שלו.
הוא צודק.
הרבה פעמים ראיתי אותו, אבל התעלמתי.
וגם הפעם ניסיתי להדחיק שנים של התעלמות.
בוחרת ספר אחר.
מתחילה לצעוד לקופה אבל משהו מחזיר אותי אחורה.
איך זה שלא קראתי אותו?
אני מורידה אותו מהמדף ואוחזת בידי.
יודעת שהוא שייך לי.
בדיוק בשלב הזה של חיי.
מתחילה לקרוא אותו, את המילים החכמות.
מרגישה כאילו פאולו קאולו רואה דרכי.
הוא מדבר על ייעוד והגשמה וחלומות שהלכו לאיבוד.
על הפלא שבהקשבה ללב שלנו, ועל הסימנים שנקרים בדרכנו.
קוראת וקוראת ולא רוצה שייגמר.
כאילו זה לא נכתב ב- 1988 בברזיל.
אלא כאן ועכשיו, ועליי.
הכל מתחבר לי.
המילים שלי,
הכתיבה,
תהליכי האימון שאני מעבירה,
האנשים שאני פוגשת בדרך,
אירועים שקרו לי השנה.
הלב שחזר לדפוק.
מברכת את הספר הזה שמצא דרכו אליי.
ומברכת בעיקר על ההליכה אחרי הלב והאומץ שבי.
לא לפחד להיות "אני" עד הסוף.
"אומץ לב היא התכונה החשובה ביותר למי שמחפש את שפת העולם".
הוא אומר בין הדפים.
ואין לי מילים מדויקות יותר משלו.
היו אמיצים.
חפשו את שפת העולם.
היא קיימת. והיא שלכם.
שבת שלום.
Comments