דרך האבנים הצהובות

זוכרים את דורותי?

זו עם הנעליים האדומות.

שחיפשה את הבית שלה, ויצאה לחפש את הקוסם מארץ עוץ.

כשהייתי ילדה, לא הבנתי איך הבית שלך ברגע אחד נעלם.

כל המוכר, הידוע והבטוח, פשוט איננו עוד.

אני זוכרת איך כילדה, הבטתי בפרק הראשון, ונבהלתי.

מי משאיר ילדה קטנה לבד?!

במסע שלה היא פוגשת את הדחליל, את איש הפח והאריה.

לאחד אין שכל, לשני אין לב והאחר נטול אומץ.

ופתאום היום נזכרתי בסיפור הזה.

והבנתי.

הדמויות האלה שהיא פוגשת, אין בהם אלא מראה עבור עצמה.

כל הדמויות האלה נמצאות בתוכה.

והמסע שהיא עוברת אינו רק מסע חזרה לבית שלה, אלא מסע חזרה לעצמה.

בדיוק כמו רובנו, שהחיים "משכיחים" את הפוטנציאל הגלום בנו.

את האומץ והברק שהיה לנו בעיניים כשרק התחלנו ללכת,

את הסקרנות לגלות ולחקור,

ואת היכולת לאהוב ללא תנאים.

מה קורה במהלך החיים שאנחנו שוכחים את הדרך לעצמנו?

כמה אמירות ודפוסי חשיבה התקבעו לנו במוח עד שהתחלנו להאמין שאנחנו פחדנים,

טיפשים או לא מספיק ראויים לאהוב ולהיות נאהבים.

איפה בדרך התקלקלנו?

זה קרה בבית ספר, שהפך אותנו למכונה של ציונים?

אולי כשעשו עלינו חרם ואיבדנו אמון באהבה?

ואולי בכלל זה קרה כי אמרו לנו מספיק פעמים,

שאנחנו צריכים להיות בסדר.

ומנומסים.

ומתחשבים באחרים.

ואולי כי אימצנו לעצמנו יותר מדי "לא נעים" ו"מה יגידו" ופחות "אני מדהימה" ו"אני אלופה"?

ואולי מהרצון שלנו להיות שייכים, שכחנו שאנחנו בעצם מיוחדים.

ושבעולם יש רק אחד או אחת כמונו.

ושגם אם אנחנו חיים את האינרציה,

אנחנו תמיד נהיה ילדים שצמאים לחקור,

אוהבים אהבת אמת,

והכי אמיצים שיש.

-----

וגם אני לא מושלמת.

ממהרת הרבה.

מקשיבה מעט.

מחכה לשעות הלילה,

כדי שיהיה לי רגע שקט לשמוע את המחשבות של עצמי.

גם אותי, השגרה סוחפת.

בדיוק כמו הבית של דורותי, שנעקר לארץ עוץ.

אבל אז אני רואה אותה, יצירת חיי.

מחבקת חבר חדש, כאילו הם מכירים שנים.

מסתקרנת מבלוט שהיא מצאה על הדשא.

לא מפחדת להתנסות בחוויות חדשות.

ואני רוצה להיות כמוה.

ילדה בת שלוש שמלמדת אותי להסתכל על העולם מחדש.

אז בואו נדבר כאן ועכשיו, ונסגור את זה אחת ולתמיד:

"דחליל נחמד, אתה לא באמת רצוי פה, אני חכמה מספיק, ולא צריכה אישור מאף אחד".

ו"אריה יקר, יש לך אחלה רעמה, אבל מציעה שתלך לשאוג במקום אחר.

אני מספיק אמיצה כדי להגיד לך את זה".

ואיש הפח, יש לי רק להגיד לך משהו אחד:

"פחחחחחחח, הצחקת אותי!

אני? כולי לב אחד גדול".

הנה אמרתי בקול רם.

החזרתי את כולם לארץ עוץ.

ועכשיו תורכם.

שבת שלום

:-)