יובלים של טוב

לפני שלוש שנים זה קרה.

בין נשימה לנשיפה.

בין שלוש זריקות אפידורל,

בתוך ההתרגשות של משהו חדש שמתחיל עכשיו,

לבין ההיסטריה של חדר ניתוח.

בתוך הציפיה לראות אותה כבר מולי ולדעת שהיא בסדר,

ההתעקשות שנופר יהיה איתי בניתוח (האלטרנטיבה הייתה לסבול את החפירות שלי. ניצחתי. הוא נכנס ☺)

לחץ הדם הגבוה שהדאיג את כל הצוות והרעידות בגוף...

בתוך כל אלה היא נולדה, ונולדתי אני.

היא בוכה ועיניה מביטות בי מפוחדות,

אני בוכה ועיני מביטות בה מפוחדות.

מבטינו נפגשנו שוב רק אחרי כמה שעות.

אני כואבת כל נשימה אחרי הניתוח, נאבקת להניק.

היא כואבת את העולם החדש שהגיעה אליו, נאבקת לינוק.

מתנחמות אחת בשנייה,

זרות אחת לשנייה,

וכאילו מכירות שנים.

מצליחה לטלטל כל מה שהכרתי עד לאותו רגע,

לעורר בי ניגודים מטורפים:

שמחה וחרדה,

דאגה ושחרור,

בהלה ובטחון.

אהבה וכאב.

ושאלה אחת חשובה שנותרה אז באוויר:

איך לעזאזל נותנים לנו רישיון להוציא אותה איתנו הביתה??

---

מאז עברנו יחד מלא.

מ"קקי גב" ועד "אמא, תנגבי לי" (איך הכל מסתכם בקקי בסוף).

כל שלב שעברה, עברתי גם אני.

כל שן שכאבה לה, כאבה גם לי.

ראיתי אותה עושה צעדים ראשונים בעולם הזה ורציתי גם.

היא קמה ונפלה, קמה ונפלה, קמה ונפלה.

ואני למדתי ממנה.

איך להעז,

לחקור,

לבדוק את הגבולות.

לקום מכל נפילה עם חיוך.

להמשיך קדימה.

יובל,את הדיוק המלא לשם שלך.

מזרימה בי ובאחרים נהרות של אהבה.

יובלים של טוב ותמימות.

"והיה כעץ שתול על מים, ועל יובל ישלח שורשיו"

שורשיי העמיקו בזכותך.

ענפיי מחפשות דרכן אל על.

אהבתי אליך לא דומה לשום דבר אחר.

מאחלת לנו רק שתגדל ותגדל.

אוהבת,

אמא

אני ויובל יום הולדת