תודה לאמא שאני. תודה לאמא שלי.

לא לפני הרבה שנים, היום הזה היה מוקדש לאמהות.

ועם זאת, שההחלטה לשנות היא מבורכת ובעיקר טובה דווקא לאמהות,

אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לאמא שלי.

בזכותה, אני מבינה את התפקיד הגדול של חיי - את היותי אמא בעצמי.

----כשהייתי ילדה, אמא שלי הייתה קולעת לי צמה בכל ערב אחרי המקלחת ונותנת לי נשיקה בראש.

מעשה קטן, כביכול לא רלוונטי, אבל כל כך מלא במשמעות.

והנשיקה הזו הייתה הולכת איתי, כמו מלאך ששומר עליי.

כמו הילה של הגנה.

ולמחווה הזו נוספו עוד מלא מחוות אחרות של אהבה,

שנלווה להם תמיד צליל קולה החם והמלטף שלה.

רק היום, כשאני אמא בעצמי, אני מבינה עד כמה היא חלק ממני.

עד כמה מחוות יומיומיות ביני לבין יובל,

הן תוצר של מרקם היחסים שהיו בינינו.

ומה שמדהים יותר מהכל,

שגם בגיל 36, אני עדיין הילדה שלה.

שאני לא מהססת להרטיב את כתפיה בדמעותיי,

לצלול לתוך החיבוק שלה,

או לרטון שקשה לי.

היא פשוט שם בשבילי,

נותנת לי לחזור להיות הילדה הקטנה שזקוקה לה.

---

ושום דבר לא מובן מאליו.

כי בתוך כל האימהות הזו אני רואה גם את הילדה שהיא הייתה.

איך גדלה במשפחה מרובת ילדים, שהוריה עולים חדשים, לא דיברו את השפה.

שהייתה צריכה לעזור בפרנסת הבית כשהייתה נערה,

לוותר על חלומות שאפילו לא הרשתה לעצמה לחלום אותם.

ולמרות הכל ואולי על אף,

נתנה לי להרגיש שהכל אפשרי עבורי.

אמא, אין לי מראה ענקית כדי להראות לך כמה נפלאה את.

כמה את יפה מבפנים ומבחוץ.

אבל יש לי מילים ואולי הן אומרות הכל.

תודה שאת –את.

אוהבת אותך על כל מה שאת עבורי.

"יום האם" שמח!