צילה של אישה

הוא נכתב לי בראש כבר אלף פעמים.

זה תמיד מתחיל אצלי במחשבות.

אח"כ הן הופכות לתובנות.

בסוף זה נזרק לדף בפעם אחת כמו רימון שמתפוצץ.

וידעתי שהיום יהיה לי הרבה מה להגיד.

רציתי לכתוב על זה שהמהפכה עדיין לא הושלמה.

ושכדי להשלים את המהפכה צריך להבין שיש עוד צד במשוואה – הגבר.

רציתי לכתוב על כמה יפה היא המילה "אישה" שיש בה אש ורוח ("אש", "יה")

רציתי לכתוב על האישה שאני, ומתי גיליתי שאני אישה.

רציתי לכתוב על כל הנשים בחיים וכמה עוצמות יש בהן.

רציתי...

---

אבל אז היא הופיעה.

בתוך המולת הרחוב.היא בקושי דיברה.

ממש לחשה, אבל צעקה את נפשה.

צל של עצמה.

בעיניים כבויות היא סיפרה לי שהיא גרושה טרייה.

שהילדים, בני חצי שנה ושנה וחצי גדלים במשפחה אומנת.

שבעלה היה נושך ומכה. אותה. את הילדים.

שהיא ניסתה לגדל אותם לבד.

אבל מצבה הנפשי לא אפשר לה.

שהוא ישב בכלא אבל השתחרר אחרי שבועיים כי החסידות שלו התערבה.

שהיא לא עובדת. כל היום מסתובבת ברחוב.

ישנה אצל הוריה, אבל לא באמת נשענת עליהם.

אין לה על מי.

היא לבד. אבודה ולבד.

ואני כל הזמן הזה יושבת ומקשיבה.

שומעת על זה שהיא רואה את הילדים רק פעם אחת בשבוע – והרחם שלי מתהפך.

שומעת על זה שהוא זרק את התינוק על הרצפה – והדם שלי בוער.

שומעת על זה שהיא בודדה – ודמעה לא מאופקת יורדת לי על הלחי.

היא מסתכלת עליי במבט שמחפש תשובה.ו

אני עם מלא סימני שאלה: איך איך איך זה יכול לקרות??

מגייסת את המבט "הכי מעביר מסר שיש" ואומרת לה:"תילחמי.את לא צריכה להיות לבד.

את צעירה.

תילחמי.

על הילדים שלך. על החיים שלך. על עצמך

"היא מרכינה ראש ואומרת שהיא מתביישת שעזבה רק אחרי 3 שנים.

שהיא מרגישה שמאוחר מדי.

ואני אומרת לה כמה היא אמיצה שהיא בכלל עשתה את זה.

כמה זה לא מובן מאליו.

ושעכשיו התפקיד שלה הוא להחזיר את עצמה לעצמה.

לבנות את עמוד השדרה הכי יציב שהיא יכולה כדי שהיא תחזור להיות עם הילדים שלה....נפרדנו בחיבוק.

נדמה היה לי שבקושי הבינה מה זה חיבוק.

ואני גייסתי את החיבוק "הכי מעביר מסר שיש".

----

כשהגעתי הביתה, נשמתי אותה אליי.

הילדה שלי. רציתי לגונן עליה כאילו אני מגוננת על הילדים שלה. מרגישה שזה לא פייר.

שהילדה שלי מוגנת והם לא.

שכל ילד צריך אמא או אבא לידו.

שכל ילדה צריכה להיות מחובקת, אהובה ורצויה.

ושכל אישה תוכל לזקוף את קומתה,

גם אם עברה את הגיהינום.