סליחה
- נירה הלל-עמיר
- 11 באפר׳ 2018
- זמן קריאה 2 דקות
אני נוסעת באוטו.
ברקע פוליקר שר: "לאן את נוסעת"?
באמת לאן?
מנמיכה את הווליום.
בהתחלה מנמיכה קצת.
אח"כ מכבה לגמרי. מרגישה רע עם עצמי.
לא יכולה לשמוע שירי שואה.
לא יכולה לראות סרטי שואה.
לא יכולה לשמוע סיפורי ניצולים.
סליחה.
כבר שלוש שנים וקצת, שאני פשוט לא מסוגלת.
היא הגיחה לעולם וכאילו דבק בי קצת ממי השפיר שלה,
דואגים לעטוף אותי מהרוע של העולם ולהזין אותי רק בטוב הנחוץ לי.
אני מבקשת סליחה מכל המתים והניצולים,
סליחה מהעם שלי.
אני יודעת שהייתם רוצים שאזכור אחרת.
שאכניס למוח את כל המידע המטורף והבלתי הגיוני הזה שמגישים לי ביממה אחת.
אני יודעת שחשוב לשמור על הזכרון שלך ושלך ושלך ושלך.
אני יודעת ועדיין לא יכולה.
האימהות שלי חזקה יותר ממני.
אני מבקשת לשמור על הילדה שלי מזוועות העולם.
ואולי גם קצת על עצמי.
---
פולין 1999.
אני עומדת בתוך צריף סגור, ולא מבינה.
אני עומדת ורואה ערימות של משקפיים, ולא מבינה.
עומדת ורואה נעליים. שיער.ארנקים. ולא מבינה.
נכנסת למקלחות הגז. למשריפות. ועדיין לא מבינה.
הכינו אותנו שזה בסדר.
שאולי לא נרגיש כלום וזה ממש בסדר.
ואז באחד הרגעים מושיטה לי המורה המלווה קטע קריאה ומבקשת שאקרא.
אני מקריאה מילים של ילדה שהפרידו אותה מאמא שלה.
שראתה שהיא מתרחקת ממנה, ולא ידעה שזו הפעם האחרונה.
היא תיארה את אמה היפה, עם שיערה השחור.
את הריח שהיה לה.
את החיבוק שלה.
אני מקריאה וגוש בגרון מתחיל לחנוק אותי.
מרגישה שהיא מתארת אחד לאחד את אמא שלי.
שכאב הפרידה שלה פוצע לי את הלב.
שבזמן אחר, ילדה אחרת, עמדה ממש כאן ואיבדה את אמא שלה.
עכשיו עוד יותר לא הבנתי כלום.
אבל סוף סוף הרגשתי.
---
ישראל 2018.
סליחה מכל אלה שאיבדו את משפחותיהם.
מאלה שניצלו והקימו פה משפחה.
מאלה שאיבדו את עצמם לדעת.
מאלה שסוחבים יום יום מספרים על היד וצלקות של הנפש.
סליחה ענקית.
אני מראש לא אראה סרטים או את הטקס הממלכתי ביד ושם.
לא אשמע שירים ולא אקשיב לסיפורים שלכם.
אבל בבקשה דעו שאני מרגישה, את הילדה ההיא שאיבדה את אמא שלה.
אפילו יותר, בזכות האמא שאני היום.
(התמונה המפורסמת מרשימת שינדלר, שמכווצת את כולי)
Comments