באמת באמת אתם לא אומרים סתם?

"איפה את?"

"לאן נעלמת?"

"מה? את כבר לא כותבת יותר?"

כן נעלמתי.

אני יודעת.

נעלמתי ונאלמתי.

בעיקר לעצמי.

כבר כמה שבועות שאני לא ממש כותבת.

הראש לא חושב תבונות.

היד לא כותבת מילים.

תקופה של פנימה.

פחות החוצה.

וחשבתי שאני נעלמת מתחת לראדר.

אף אחד לא ממש ישים לב שאני נעלמת בתוך הררי הפוסטים והמילים היפות של אחרים.

הרי אני כותבת לעצמי.

על עצמי.

את מי זה מעניין?!

כמה אנשים עושים לייק.

חלק מגיבים.

יופי. קדימה הלאה.

החיים לא קורים ברשת.

ופתאום בחיים האמיתיים שואלים אותי לאן נעלמת?

אומרים שהכתיבה שלי חסרה להם.

שהתגעגעו.

פתאום קולטת שאני לא לבד.

אנשים קוראים אותי ומוצאים שביל לתוך עצמם.

ואני מובכת.

מופתעת מהעוצמה הזו של החיבוק.

מסתכלת מאחוריי, לראות אם לא מדברים על מישהי אחרת.

את מתכוונים אליי?

אתם באמת קוראים את מה שאני כותבת?

או כמו שיובלי אומרת "באמת באמת אתם לא אומרים סתם"?

והמבוכה הזו שמשתלטת עליי,

מזכירה לי את הילדה ההיא שהרגישה בתוכה תמיד "לא מספיק".

לא מספיק ספורטאית.

לא מספיק מצטיינת.

לא מספיק רהוטה.

לא מספיק דעתנית.

לא מספיק חרוצה.

גם כשקיבלתי הכרה על דברים שעשיתי, לא האמנתי להם:

"הם בטח התבלבלו"

"עוד שניה הם יעלו עליי, יגלו שהכל תרמית, שאני לא בדיוק מי שהם חושבים שאני"

"הם אומרים את זה כדי להיות נחמדים אליי, לרצות אותי"

אז אני מחייכת, אומרת תודה וממשיכה הלאה.

בכלל לא מתעכבת.

מרגישה בנוח יותר עם הביקורת,

כמו נעלי בית מרופטות מלאות חורים, אבל נוחות בטירוף.

--

כשהפכתי לאמא, ה"לא מספיק" הזה פגש אותי במלוא הדרו.

איפשהו בגיל חודש כשיש חיוך ראשון.

תגובה אמיתית לחיוך שלי.

הבנתי שמה שאעשה, היא תחקה אותי.

מאז עברו כמה שנים,

הרבה לילות ללא שינה,

כמה קמטים חדשים שנוספו.

וגם אסימונים שנופלים בזה אחר זה.

אם אהיה עבורה "לא מספיק" היא תשאף גם להיות כזו.

איך היא תרגיש "אלופה" בעצמה, אם לא תראה את אמא שלה מרגישה את זה בעצמותיה?

להגיד לה "מקסימה" ו"נהדרת" זה מעולה, אבל לא העיקר.

אני צריכה להיות "מקסימה" ו"נהדרת".

להרגיש כך באמת.

כי איתה אין פספוסים.

היא מזהה זיופים בשנייה.

רק אז היא תפנים.

היא תדע שגם היא כזו,

כשהיא מתגברת על מכשולים.

כשהיא עוברת משברים.

היא תדע לקבל מחמאות אמיתיות שמגיעות אליה ותחבק אותן אליה,

לא כי היא זקוקה לאישורים חיצוניים,

אלא כי היא יודעת להכיל הכרה ביכולות שלה.

"הילדים הם גשר אל עצמנו שנתן לנו הזמן" (שלום חנוך).

ואני על הגשר הזה עוד הולכת.

גם אם פחות כותבת לאחרונה, אני עדיין במסע.

תודה על הפרגון והחיבוק הענק הזה.

זה לא מובן מאליו.

אני מקבלת שיעור חשוב ביכולת שלי:

להתבונן פנימה,

ולראות בעצמי את מה שאחרים רואים בי.

שבת קסומה ❤️