עוד שניה זה יקרה. בלי שנרגיש משהו ישתנה

ילדה שלי,

אני כותבת לאחר שראשך נח על שקע צווארי.

נשימותיך הקצובות מבשרות את בוא הערב.

והריח שלך ממלא את ליבי.

את ממלאת את ליבי.

כל כך ממלאת שאני שואלת את עצמי:

איך?

איך יהיה מקום לעוד אהבה כזו?

איך היחסים שלנו יהיו כשתכנס לחיי עוד פיסה של אור?

כולם אומרים שהלב מתרחב, וזו המתנה הכי גדולה שאוכל לתת לך.

..ואני מאמינה להם.

באמת.

אבל עדיין לא יכולה להבין.

כי את מציירת בקווי מתאר את האמא שאני. אני יוצקת לתוכם צבע.

את יוצרת בתוכי את הרגשות שלא ידעתי על קיומם. אני מעיזה להרגיש אותם במלואם.

את מובילה אותי בדרכים לא סלולות,

לחקור,

להסתקרן,

לדעת על עצמי יותר.

ואני רק מנסה להיות הגרסא הכי טובה של עצמי,

כדי שאת תהיי אפילו יותר.

והריקוד הזה בינינו,

הוא מי שאני היום.

ועוד רגע זה יקרה.

בריאה חדשה.

יצירה אחרת.

שונה ממך אבל חלק ממך.

וזה מוזר.

מרגש.

משמח

וגם קצת מפחיד.

הכל ביחד.

בליל של רגשות.

כמו שהרגשתי כשנולדת.

כי אז נולדתי גם אני.

ועוד רגע איוולד שוב.

אני לא יודעת מה אוכל להבטיח לך כשזה יקרה.

בטח לא אהיה אמא מושלמת אבל מבטיחה לשאוף תמיד להיות שלמה.

בטח לא אהיה קשובה כל הזמן אבל מבטיחה לסלוח לעצמי כשזה קורה.

בטח לא אהיה מרוכזת רק בך, אבל אהיה מספיק טובה כדי להיות מודעת לזה.

ואת.

את תמיד תהיי הראשונה.

הראשונה שלימדת אותי את התפקיד החשוב בחיי.

מכינה אותי לאמא שאני הולכת להיות עוד רגע.

תודה לך על זה,

אהובה יקרה.

שלך,

אמוש.