חותמת על עצמי

כשהייתי ילדה, לא אהבתי את כיפור.

כולם היו לבושים לבן.

מתקבצים סביב בית הכנסת.

מחייכים. לוחצים ידיים.

אנשים שביום יום לא היו מהססים לחתוך אותך בכביש ואח"כ לקלל,

נראו לפתע האנשים הכי "טהורים" בעולם.

ואני רק רציתי את השגרה שלי.

את היום יום.

משהו היה נראה לי גדול ביום הזה ומפחיד.

חתימה. נעילה. תענית. גזר דין.

הרגשתי כל כך קטנה מול ה"אלוהים הגדול" שיושב וחותם:

על מה הוא חותם?

האם הוא באמת רואה את כוונתיהם של האנשים מסביבי?

את כל מעשיהם? ואם כך אז למה גוזר דינם של אנשים טובים למות?

ודווקא אלה "הרעים" נשארים כאן בעולם?

והשאלות האלה נשארות באוויר,

כי ילדה בת 9 לא ממש אומרת אותן בקול רם,

אלא רק בתוך הראש היוקד שלה.

ובשעת הנעילה, ראיתי את פיותיהן של הנשים לידי מלמלות תפילה.

מתכוונות כוונה אמיתית שתפילתן תענה.

ועדיין לא הבנתי.

איך יכול להיות יום אחד שמרכז לתוכו את כל המעשים שעשית השנה?

ומה נחשב מעשה טוב?

ואני...אני אדם טוב?

---

גדלתי.

אישה בת 36.

אמא לשתיים.

ויום כיפור עדיין מעלה בי את הזכרונות ההם.

את ריח בית הכנסת.

את היראה הגדולה.

את קול ההמון של הרחוב ללא רעש המכוניות.

ולצד כל זה, אני גם קצת יותר יודעת.

אף אחד לא גילה לי.

והסנה בוער לא נגלה לפניי.

אבל משהו בתוכי עמוק יודע.

הניצוץ האלוהי קיים בי.

אני זו ששופטת.

אני זו שחותמת.

על כל מה שעשיתי השנה.

ועל כל מה שלא.

אני במלוא תפארתי,

על כל פגמיי ומעלותיי,

נגלית לפניי.

והאחריות שלי היא לזהות את הניצוץ הזה שבתוכי.

להקשיב לו.

שאדע לסלוח קודם כל לעצמי,

ובאותה נשימה להבין גם מה דורש תיקון.

להיות אדם טוב יותר מאתמול.

להדליק אור איפה שחשוך.

לקבל קבלה אמיתית את מי ששונה ממני.

וגם את עצמי.

כי לצד הניצוץ אני גם אנושית.

ולשחרר.

כי הכל בסדר.

ואני... ממש ממש בסדר.

אז תחתמו טוב על עצמכם,

מצאו את האלוהות בתוככם.

קבלו את האנושיות שלכם.

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א 27).

בתמונה: אני ושערי שמיים.