תשומת לב. אומץ לב. גילוי לב.

ביקרתי היום אצל חברה שאיבדה השבוע את בן זוגה.

בטרגדיה מזעזעת ובלתי נתפסת,

היא איבדה אותו וכנראה איבדה את כל מה שחשבה על החיים האלה.

איבדה אותו ואת כל הזיכרונות שעוד היו צפויים להם עם שלושת ילדיהם.

והפתאומיות הזו.

הרגע הזה שפתאום יש ופתאום אין.

הרגע הזה שיחלק את החיים ללפני ואחרי.

הרגע הזה שנפער פצע עמוק לכל מי שנשאר כאן לבד.

בלעדיו.זה רגע בלתי נתפס.

לא הגיוני בשום צורה.

--

הוא היה רופא.

קרדיולוג.

ריפא את לבבותיהם של אנשים רבים.

ראה את לבבותיהם השבורים.

הדואבים.

הכואבים.

את הפעימות שחדלו מלפעום.

הוא ראה כנראה גם את מה שמעבר.

את החיים שהשאירו מאחוריהם,

את המשפחה המיותמת.

והשבוע. הוא נדם.

ליבו נדם.

בתסריט מטורף ולא הגיוני.

מי שריפא לבבות, ליבו נדם.

--

זה גרם לי לחשוב על לב.

ואהבה.

וחיים.

וכנראה שלב (האיבר) לא סתם מסמל חיים.

וכנראה שלב (הסימן) לא סתם מסמל אהבה.

אהבה וחיים חד הם.

זה מניע את זה.

האחד דוחף את השני.

--

"אז מה? אתה אוהב לבשל?" שאלתי את הנהג בדרך חזרה משם.

משתמשת במידע ש"גט טקסי" חילק לי.

"אאאווו. כבר לא. פעם הייתי מבשל".

"דגים.בשר.אוכל כזה של בית".

"ולמה אתה כבר לא"?

שאלתי אותו.

"את יודעת אין זמן. החיים. העבודה".

"כן אני יודעת", הנהנתי.

"כמה שהחיים לפעמים מפריעים לנו לחיות".

מלמלתי לעצמי.

"אני הייתי נהג משאית פעם.

נפצעתי ולפני שנה התחלתי לעבוד במונית...

"הבטתי מהחלון.

תנועה של אמצע יום.

אנשים הולכים ובאים.

רמזורים מתחלפים.

לאף אחד אין מושג שבבית אחד יושבת אישה שחרב עליה עולמה.

אני מסיטה את מבטי מהחלון ומסתכלת עליו.

"מה החלום שלך?" שאלתי."חלום?

"לא יודע. כשהייתי ילד נשלחתי לפנימיה.

עברתי חיים לא קלים.

אני אומר שתנאי הפתיחה שלך הם אלה שקובעים.

מה זה חלום? אני עובד מפרנס. זהו.

מי היה מאמין שאגיע בכלל לאן שהגעתי. באמת אין תלונות.

"אני מהנהנת אליו ובכל זאת מתעקשת.

מנסה לשאול שאלה אחרת.

"אם היו אומרים לך שיש בך מתנה שאתה צריך לתת לעולם.

ואין לך בעיה של כסף. מה היית עושה?"

הוא חושב. וחושב וחושב.

"את יודעת. אני, אם היה לי זמן הייתי מתנדב.

גם במונית אני מאוד אוהב לעזור לחלשים ממני.

לסחוב את כסא הגלגלים.

לעזור להם.

כן. אני חושב שהייתי עוזר לחלשים ממני".

"אבל את יודעת אין זמן. החיים. העבודה".

--כן. אני יודעת.

אני חושבת עם עצמי.

כמה פעמים אני שומעת מסביבי

"שאין זמן", ו"ככה זה",

"ובחיים צריך להתפשר".

כמה פעמים אני אמרתי לעצמי את המשפטים האלה.

כמה פעמים הפחדים שלי דיברו בתוכי ככה.

אבל הלב. הוא יודע.

בכל פעימה הוא מבקש מאיתנו:

לא לחיות ליד.

אלא בדיוק.

לא לאהוב כמעט.

אלא בצורה שלמה.

הוא מבקש. כמעט מתחנן:

תשומת לב.

אומץ לב.

גילוי לב.

אין לנו ברירה.

כי רגע אחד יש.

ורגע אחד אין.

מוקדש באהבה לכל מי שצריך את המילים האלו עכשיו.

והלב שלי כרגע במקום בו החיים פסקו מלפעום.☹️