צאי לשדות

בתקופה האחרונה הפחדים ניהלו אותי.

כלומר נתתי להם פייט טוב,

אבל משהו לא הלך.

הרגשתי איך המחשבות שלי,

לקחו אותי והטביעו אותי,

בבוץ טובעני.

עכשיו, תשאלו מה הקטע שלך?

את?

עם כל החשיבה החיובית והאופטמיות?

את חיה את הייעוד שלך.

יש לך תכניות.

את יודעת שאת מעולה במה שאת עושה.

אבל זה לא משנה.

כי כשאת בתהליך של גדילה,

הפחדים של הילדה הקטנה וחסרת הבטחון חוזרים ומגיעים.

הקולות ההרסניים האלה מצליחים לחרב כל דבר חיובי שקורה לך ואז את רואה רק את הערפל ולא את האור.

אבל למזלי,

עשיתי משהו טוב בשנים האחרונות.

הקפתי את עצמי באנשים טובים,

שמזכירים לי את האור שבי.

שמוכיחים לי כמה אני "עשירה",

ושבמו ידיי יצרתי רשת חזקה שלא תיתן לי ליפול חזק מדי,

אלא תאפשר לי למידה ואימון.

והערפל? לא.הוא לא נעלם לגמרי.

וזה בסדר.

כי גיליתי שהבזקי אור,

חיבוק,

ועיניים טובות,

הם לעיתים מה שצריך כדי להמשיך במסע.

תעשו טובה

ורגע לפני השנה החדשה,

תבטיחו לעצמכם שאתם מגדילים את מאגר האנשים הטובים מסביבכם.

כשיפול לכם הפנס בשעות החושך הגדול,

הם יאירו לכם את הדרך בלפידים.

וזה.

שיר כל כך מדויק לדרך שלי.

ששלחה לי אישה יקרה אחת אורית אוהב-ציון

וכל פעם שיורדת קצת מהשביל,

המילים נכנסות פנימה,

ומחזירות אותי לדרך.

יום מקסים!