תחילתו של מסע
- נירה הלל-עמיר
- 2 באוק׳ 2019
- זמן קריאה 2 דקות
זה היה חורף קר ואני ישבתי על הכורסא הבהירה והנקתי את יובלי,
מזג האויר החורפי,
ההורמונים שהשתלטו על גופי,
חוסר השינה,
והרגשת הבדידות,
פתחו את ברזי הדמעות שבתוכי.
ככה ייראו חיי כאמא?
כל היום אטפל,
אחליף,
אאכיל
וארדים?
במשך שעות בכיתי.
בכיתי את הפרידה ממי שהייתי כאישה "חופשיה ועצמאית",
בכיתי את כל החרדות שהיו לי עליה,
בכיתי את הבדידות שלי,
בכיתי את השינוי הגדול שהתחולל בתוכי,
ולא ידעתי להכיל.
הרגשתי שאני צריכה להקריב את כל מי שהייתי למענה.
שאיבדתי חלק גדול מהזהות שלי.
ובאמת בחודשים הראשונים,
בקושי הוצאתי את האף מהבית,
לא היה לי כוח להתמודד עם ההנקה בציבור,
וגם אם היו לי תכניות,
מזג האוויר איכשהו תמיד חירב לי אותן.
ואז נכנעתי.
כנראה שכולם צודקים.
החיים משתנים וזהו.
עליי ללמוד לקבל את זה.
ואז עברו החודשים וראיתי אותה צומחת ומתפתחת,
היא חייכה אליי,
התהפכה,
עשתה את הצעדים הראשונים,
ואני התמלאתי.
לא היה לי מושג כמה אפשר להתמלא בהשראה מיצור כזה מתוק וקטן.
היא לימדה אותי ליפול ולקום, להכיר חברים חדשים, לחייך ככה סתם בלי סיבה.
והיא הטעינה אותי בכוח בלתי מוסבר,
להיות המודל הכי טוב עבורה.
התחלתי במסע שעליו שביליו אני עוד הולכת,
מסע שהחזון שלו מרחף מעליי,
אבל אינני יודעת את מי ומה אפגוש בדרך.
החלטתי שאני אגשים את החלומות שלי,
כי אני רוצה להיות דוגמא עבורה
כדי שהיא תגשים את החלומות שלה.
החלטתי שאני אגשים את החלומות שלי,
כי אני רוצה להיות אמא מאוזנת,
שממלאת את המיכל של עצמה כדי שהיא תוכל להתמלא ממני.
החלטתי שאני #מגשימה.
בדיוק כמו #הגשם שירד אז כשערסלתי אותה אליי.
טיפות טיפות שמתחזקות לנהר זורם,
שיוצא ממני,
ובדיוק כמו השם שלה
- יובל.
--
עברו כמה שנים,
ומאז הצטרפה אלינו ירדן.
כן. עוד מים חיים שזורמים בתוך עורקיי.
ומתחזקת בי הידיעה, שהשליחות הגדולה שלי בעולם היא להיות שם עבור עוד אמהות,
שרוצות לעשות שינוי,
שרוצות לחלום ולהגשים.
שלא יודעות מאיפה להתחיל או מפחדות בכלל להתחיל,
כי בראש שלה רצים מלא משפטים שאומרים שזה בכלל לא אפשרי כשאת אמא.
טעות.
הכי אפשרי ובעיקר כשאת אמא,
זה המקום הכי טוב להתחיל בו,
כדי שהילדים המתבוננים בנו,
יגשימו את עצמם.
❤️
(בתמונה: אמא צעירה בתחילתו של המסע) צילמה בכשרון על: Anat Kobi
Comentários