הלוואי שלא יהיה "יום האישה"

הלוואי ולא יהיה "יום האישה", אלא יום רגיל ככל הימים בהם בני אדם הם רק בני אדם.

הלוואי ואני בכלל לא הייתי צריכה לקרוא לעסק שלי "אמא.חולמת.מגשימה", והאמהות או עצם היותנו נשים, בכלל לא יהיה עניין בהגשמת הייעוד שלנו בחיים.

הלוואי ולא הייתי צריכה בכלל ללוות נשים אמיצות שיצאו מתוך תופת לדרך חדשה ואופטימית, שבתוכה גם פרנסה ראויה והולמת לכישורים ולאור שהיא בעולם.

הלוואי. ואולי יום אחד. אבל עד אז, ואם זה תלוי בי, אני כאן, עובדת קודם כל, ולפני הכל על עצמי. על מה ששנים רבות טעינו לחשוב, על מה שהלבישו אותנו, דיברו אלינו, חינכו אותנו. מלמדת את עצמי לבחור בכל יום את האישה שאני רוצה להיות, ולא הדמות שאולי "מקובל להיות", כי "ככה צריך" ו"ככה נהוג".

הלוואי. ואולי יום אחד זה יגיע. אבל עד אז, אני חיה את הייעוד שלי, מבינה מיום ליום, שמשמעות חיי היא להיות, מקשיבה, מקבלת, נוכחת, מאפשרת, קודם כל לעצמי, ומיד אח"כ עבור כל אישה, שתרצה אותי במסע שלה, כדי שגם היא תוכל לבחור את מי שהיא רוצה להיות, ולא כי "ככה צריך", וכי "זה התפקיד שלך". אלא כי רצית, בחרת, ניהלת, ניווטת את חייך.

וככה במקום פוסט על פורים ותחפושות, יצא לי פוסט של "לשחרר את המסיכות שהלבישו עלינו" מה לעשות. כנראה ככה נראית שליחות.

---

בתמונה: הילדה שלי שמאמינה בפיות. ובנצנצים. ובעולם קסום שיש בו המון טוב. קצת כמו שאני שואפת להיות. קצת כמו שאני שואפת שהעולם יהיה.