כולנו באותה המלחמה

כותבת ומוחקת. כותבת ומוחקת. ככה כבר כמה ימים. וזה לא שאין לי מה לומר. פשוט הכל בערבוביה במוח שלי. רגע אחד אני אופטימית. רגע אחד לא מבינה איך בכלל המצב הזה ייגמר. מסתכלת על הבנות והחצי שלי, ומודה על היש. ושניה אח"כ, נכנסת לחרדה על כל הדברים שיכולים עוד לקרות. העסק שלי. הבריאות. ההורים שלי. פרוייקטים שהייתי אמורה להתחיל. תכניות שנכנסו למגירה. פתאום כאילו העולם עשה "ריסטרט", אבל כזה שעוד משאיר אותך תקוע על המסך הכחול הזה, מהבהב.

ובתוך הכאוס הזה שמשתולל לי בראש, אני צריכה למצוא איזשהו היגיון. איזשהו סדר מארגן. ברור לי שזה משהו גדול יותר, מ"רק וירוס שעבר פה בסביבה". וברור לי גם שהוא הגיע, כדי לייצר מצב של "הומואסטיזיס" לאנושות שלנו.

אתמול ראיתי את הראיון המרתק של אילנה דיין עם פרופ' יובל נח-הררי ("קיצור תולדות האנושות" "ההיסטוריה של המחר"), והבנתי פתאום כל כך הרבה דברים. הוא דיבר שם על סולידריות, שיתוף פעולה, אמון עם המנהיגים שלנו, אמון בינינו. זה לא הפחד לחלות לבדי. זה הפחד להדביק ולהידבק. יש פה אחריות על עצמי אבל גם על אחרים כמעט באותה המידה, אם לא יותר.

הוירוס לא מחליט למי הוא "יגיע". אין הבדל בסטטוס, מעמד, מגדר, לאום. כולנו באותה המלחמה. והדרך לנצח אותה היא לעבור את זה ביחד. בשיתוף פעולה. לא רק ברמה המקומית והארצית אלא בינלאומית.

הוא גם דיבר שם על זה שאנחנו נמצא בפרק זמן שמאפשר לייצר הרגלים חדשים.

שדווקא בתקופה כזו, נוכל לאמץ יותר דברים שבשגרה היינו פחות מצליחים. השאלה רק לאיזה שינוי אנחנו מכוונים.

בקיצור, תעשו לעצמכם טובה ותראו את הראיון עם האיש החכם הזה. בתוך ים החרדות שמקיפות אותי,

היסטוריון אחד הצליח לתת לי כמה תובנות על העולם הזה ועל עצמי.

ימים טובים אהובים ואהובות, חיבוק וירטואלי חזק חזק